האסיפה הכללית של איקומוס ישראל

ברחבי העולם נמצאים נופי טבע רבים ופזורים אתרים שהם בעלי חשיבות לאוכלוסיית ההווה ולדורות הבאים. אלו נופים ואתרים בעלי ערך אוניברסאלי, יוצא דופן (outstanding universal value, O.U.V) ונכללים בהם אתרי מורשת טבע, תרבות ונופי תרבות. ב-1972 בועידה הבינלאומית של אונסק”ו להגנה על המורשת התרבותית והטבעית של העולם אשר נערכה בפריס נוסחו לראשונה מושגי יסוד סביבתיים בתחום המורשת העולמית ואומצה ה”אמנה להגנה על מורשת תרבות וטבע של העולם” (Convention Concerning the Protection of the World Cultural and Natural Heritage).

האמנה אושררה על ידי 190 מדינות עד כה, כולל ישראל שחתמה על האמנה בשנת 1990.

המדינות החתומות מקדמות הכרזה על אתרים כדי להכלילם ברשימת המורשת העולמית, והן מחוייבות על שמירת אופיים המקורי של האתרים המוכרזים, על רוח המקום, המשמעות וההקשר הסביבתי ככל האפשר.

על רשימת המורשת העולמית אחראית הוועדה למורשת עולמית שפועלת בחסות אונסק”ו, והיא מורכבת מוועדות מדעיות המתמקדות במגוון של נושאי מורשת. המדינות החתומות על אמנת המורשת העולמית מקימות ועדת מורשת מקומית. בישראל זהו הוועד הישראלי למורשת עולמית ונכללות בו וועדות ונציגים הפעילים בוועדות העולמיות.

מדי שנה נוספים ברחבי העולם עוד ועוד נופים ואתרים לרשימת המורשת העולמית – והרשימה כיום מונה יותר מ-1000 אתרים, ביניהם החומה הסינית, מגדל פיזה באיטליה, הפרתנון ביוון, הגרנד קניון בארצות הברית ועוד. חשיבות ההכרזה על אתר כאתר מורשת עולמית היא חיונית לשמירה ולטיפוח האתר והמודעות של האוכלוסייה לחשיבותו ועל ידי כך לשימורו. מחקרים מלמדים שאתרי מורשת עולמית הופכים לאתרי תיירות מבוקשים במדינת היעד.